את חוזרת מותשת אחרי עוד יום עבודה ואיסופים מהגן, סוחבת על עצמך את התיק שלך, שלו ואולי גם עוד שקית שהייתה זרוקה באוטו. כל מה שאת יכולה לחלום עליו עכשיו זה כוס קפה ורגע של שקט, אבל הוא, הוא רוצה זמן איתך, הוא רוצה לשחק ביחד.

את נכנסת לחדר המשחקים, שבנינו מזמן כבר הפך למחסן, תחנת ביניים בין הסלון לחדר השינה, שולפת משחק ומביאה לסלון. לא עובר הרבה זמן והוא מאבד עניין, מבקש את המשחק הבא, אז את שוב נכנסת לחדר המשחקים לחפש את המשחק המתאים, רק שאת לא מוצאת.

​

את מבטיחה לעצמך שיום אחד את תעשי לזה סוף, תקחי יום חופש ותהפכי את חדר המשחקים, תוציאי את הכל, תמייני, תפטרי מהמיותר ותשמרי את הנחוץ. יום אחד.

אבל בינתיים, המשחקים נותרים ללא שימוש, את מחפשת תירוצים למה היום אי אפשר להזמין את יונתן כדי שאמא שלו לא תראה את חדר המשחקים שלכם בטעות, הילדים משועממים, מתוסכלים ולא מוצאים את עצמם, אז הם בורחים למסכים, קופצים על ספות, רצים ממקום למקום בחיפוש אחר תעסוקה.

​

ואת, את כל כך רוצה שתהיה להם עצמאות בבית, שהם יוכלו לבחור משחק בעצמם, לקחת יצירה שמתאימה להם ולהזמין חברים לפליידייט אבל את לא מצליחה לארגן להם את החדר המתאים.​