להגיע הביתה ולדעת שמה שמחכה לך מאחורי דלת חדר המשחקים 

זה אותו מגדל של משחקי קופסא שאף אחד לא נוגע, מערום בובות והר של מכוניות 

לא משנה כמה את מסדרת (ואת מסדרת אני יודעת שאת משקיעה בזה שעות!)

הכל חוזר למצב הקודם תוך פחות משעה. 

אז את מעדיפה לסגור את הדלת… 

תחושת התסכול הזאת ששום דבר לא מסתדר, 

שאין שיטה ואת דוחפת דברים רק כדי שהם לא יעמדו לך מול העיניים. 

את מוצאת את עצמך מחפשת את המכונית האדומה של הילד על הבוקר שנייה לפני הצלצול 

ואין לך מושג איפה דחפת אותה 

הילד רוצה להזמין חברים אבל את מחפשת תירוץ למה אי אפשר 

אבל בתוך תוכך את פשוט מתביישת בבלאגן ובבית שלך 

אין מצב שאמא של דניאל תראה את הבית שלך ככה! 

אז עדיף שהוא לא יבוא הפעם

נסדר ואז נזמין אותו

אבל זה אף פעם לא קורה 

אבל אני רוצה להגיד לך שאפשר אחרת!!